הסושי הישראלי של שי וסו

כאשר שי (שם בדוי) השתחרר מהצבא וחזר ארצה מהטיול הגדול וגם מהטיול הפחות גדול שאחריו, הוא התחיל לחשוב על בחירת קריירה.
שי לא רצה לבזבז שנים על גבי שנים באוניברסיטה ולכן פסל מיד כל מקצוע הדורש תואר אקדמאי.
היו לו שתי דרישות ברורות מהקריירה הרצויה לו: סוג העבודה בו יבחר יהיה מהנה והעבודה תכניס לו הרבה כסף.

אבל שי לא היה בטוח איזה סוגי עבודות יכולים לענות על דרישותיו. הוא נהנה למשל לשחק במשחקי מחשב, אבל לא מצא דרך להרוויח מכך הרבה כסף. (הוא ניסה להתקבל לחברות המפתחות משחקים בתפקיד בודק, אבל נחרד לגלות שרוב החברות דורשות תואר אקדמאי או לפחות ניסיון בבדיקות תכנה ולא רק במשחקים).

דבר נוסף שהוא נהנה ממנו היה צפייה בתכניות ריאליטי. גם נושא זה לא נראה מבטיח כקריירה. שי שקל להצטרף כמתמודד לאחת התכניות, לזכות במקום הראשון ולהרוויח הרבה כסף, אבל פסל את הרעיון מיד לאחר שנפסל במיונים לכל התכניות עליהן הוא יכול היה לחשוב.

מה עוד הוא אהב? שי היה אובד עצות.

והנה, יום אחד, לאחר ארוחה טעימה במסעדת סושי, בעודו מתבונן בחשבון היקר למדי, עלה בדעתו רעיון גאוני: הוא אהב לאכול סושי. סושי הוא מאוד יקר. מסקנה: הוא יכול לפתוח מסעדת סושי, להנות בה ולהרוויח הרבה כסף!

בהיותו בחור מעשי, הוא ניגש מיד לבחירת שם למסעדה. תוך זמן קצר הוא מצא שם מצוין, קליט ומפתה: "הסושי של שי".

לאחר מחשבה נוספת הוא החליט ששם מוצלח עוד יותר יהיה  "הסושי של שי וסו" ולכן התחיל לחפש שותפה בשם סו (או שותפה שתהיה מוכנה להחליף את שמה לסו).

החיפושים אחר השותפה נחלו כישלון ושי כמעט ויתר על חלומו, אך ממש ברגע האחרון הוא גילה שהוא יכול להעסיק במסעדת הסושי שלו סו-שף וכך אפשר לקרוא למסעדה "שי וסו" גם בלי שותפה שם סו.

כזכור מהפסקה הקודמת שי היה בחור מעשי. הוא מיהר לשכור סו-שף מנוסה (שענה לשם הבדוי אחמד), שכר חנות פינתית ברחוב הראשי של עירו ופתח בקול תרועה את מסעדת הסושי של שי וסו.

אחרי ההתרגשות הראשונית של הגשמת החלום, גילה שי לאכזבתו שהוא לא מרוויח המון כסף מהמסעדה. הוא אמנם נהנה לגלגל סושי (ומפעם לפעם סיגריות) אבל הלקוחות לא נהרו למסעדה ולמרות (או בגלל?) המחירים היקרים מאוד רוב הימים נגמרו בהפסד.

אחרי מחשבה מעמיקה והתייעצות עם גורמים מקצועיים (אחמד, דודה שפעם היה לה קיוסק ונהג מונית שידע הכל) החליט שי שהוא צריך לקצץ בהוצאות. ברור שאם הוא יצליח לקצץ מספיק בהוצאות המסעדה תוכל להיות רווחית גם ללא גידול בהכנסות.

אבל שי (בניגוד למנכ"לים של חברות גדולות) קצת חשש שהקיצוץ בהוצאות יבריח את הלקוחות (המעטים מדי) שלו. השם "שי וסו" היה שם נרדף לאיכות (לפחות לדעתם של שי ואחמד) ושי לא היה מוכן להחליף את האצות שלו בחסה (זולה בהרבה) או את הטונה האדומה בסרדינים מקופסת שימורים.

אחרי מחשבה מעמיקה והתייעצות חוזרת עם גורמי המקצוע (הפעם גם עם השליח שסיפק לו את חומרי הגלם) הבין שי שהוא צריך – בנוסף לקיצוץ בהוצאות – גם מיתוג מחדש. אם הוא יצליח לתת למסעדה שלו צביון ייחודי שיבדל אותה מכל מסעדות הסושי האחרות בסביבה, הוא יוכל לרכוש לו קהל לקוחות גדול שיסכים בשמחה לשלם את אותם מחירים (גבוהים) ואפילו יותר גם אם הוא יחסוך בהוצאות.

שי כינס ישיבת הנהלה מורחבת ולאחר דיון מרתוני הגיעו אחמד והוא לרעיון מדהים וגם קל יחסית לביצוע:
שם המסעדה שונה קלות ל "הסושי הישראלי של שי ויוסי" וחומרי הגלם היפניים המסורתיים הוחלפו במקבילים הישראליים שלהם שהיוו פריצת דרך בתחום הסושי וגם תרמו רבות לקיצוץ בהוצאות: האצות הוחלפו בפיתות (לאפה במקום קונוס), האורז הוחלף בסלט ירקות, הטונה האדומה בחצילים מטוגנים, הטוביקו בכדורי פלאפל, הטמאגו בצ'יפס,  הואסבי בעמבה, רוטב הסויה בטחינה והסלמון בשווארמה.

מוסר השכל: אין כל פסול בהתאמת מאכלים מהעולם לחך המקומי

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא- בלוגולודת 12: סחלב חדש נמצא בארץ! – בבלוג של עננת