חתולים, בניגוד לכלבים, לא ממש משתפים פעולה כשרוצים שהם יבואו למקום כלשהו.
לנו אין ממ"ד בדירה. יש מקלט בבניין – שנבנה הרבה שנים לפני שמישהו חשב שיכול להיות איום בירי טילים על המדינה – אבל אנחנו גרים בקומה שביעית ולא פשוט להגיע ממנה למקלט ברגל תוך דקה וחצי (זמן ההתרעה אצלנו), אז כשיש אזעקה אנחנו יוצאים לחדר המדרגות ויורדים קומה אחת.
לקחת את החתולים בזמן אזעקה לחדר המדרגות זה לא ממש אפשרי – אי אפשר לקחת אותם וגם אם היה אפשרי לא היינו יכולים להחזיק אותם אתנו בחדר המדרגות בלי שישתוללו ויברחו.
אז מחוסר ברירה אנחנו משאירים אותם בתוך הדירה.
אני לא רצה לחשוב מה יקרה אם חלילה באמת תהיה פגיעה בדירה… מהרבה בחינות אבל גם מבחינת החתולים.
למזלנו אנחנו במקום יחסית בטוח כרגע – עד כה היו 3.5 אזעקות אצלנו מאז ה-7.10 (החצי הייתה אזעקה באפליקציה של פיקוד העורף אך לא בחוץ).אני מניח שאם היינו חיים באזור עם יותר אזעקות היינו מקפידים על דירה עם ממ"ד ולפחות מנסים להכניס את החתולים לשם יחד אתנו.
יש לי סיפור יותר מרגש על בעלי חיים במלחמה הזאת… אחי ומשפחתו גרים באשקלון. בבוקר ה-7.10 גיסתי יצאה לרכיבת אופניים עם אחת הכלבות שלהם באזור גברעם. אף אחד לא חשב שיש בזה משהו מסוכן…
כשהתחילו מטחי הטילים באזור הכלבה – שגם ככה היא חרדתית – ברחה בהיסטריה ונעלמה. גיסתי חיפשה אותה עד שהמשטרה גירשה אותה הביתה (את גיסתי).
מאז הם פרסמו בכל מקום אפשרי תמונות של הכלבה וסימני זיהוי.
איכשהו זה עבד… ביום שישי בערב – כמעט שלושה שבועות אחרי שנעלמה – זוג אנשים טובים ראו אותה על הכביש בשדרות, רדפו אחריה לאורך 7 ק"מ (!) עד שהצליחו בסבלנות רבה לגרום לכלבה החששנית להרשות להם להתקרב אליה. הם זיהו אותה לפי הפרסומים, התקשרו לגיסתי שבעזרת חבר שהסכים להסיע אותה מאשקלון לשדרות, בזמן אזעקות ומטחי טילים – הגיעה להחזיר אותה הביתה לאשקלון.
זהו המשך התיעוד של הטיול שלנו (טיול יום ההולדת של עננת) באיטליה באפריל.
אחד המקומות שידעתי שאני רוצה לבקר בהם אם אגיע לסביבה הוא פומפיי. שמעתי על המקום הזה כבר בילדותי וראיתי באנציקלופדיה תמונות של המתים המאובנים שנמצאו שם שמצד אחד נראו מחרידים ומצד שני מסקרנים.
אני אוהב ארכיאולוגיה וביקרתי בהרבה אתרים ארכיאולוגיים בארץ ומעט בעולם. שמעתי שפומפיי היא מקום מדהים מבחינת עושר ואיכות הממצאים הארכיאולוגים שנמצאו בה ולכן היה לי ברור שארצה לבקר שם.
אבל קודם צריך להגיע… לפי גוגל מאפס הדרך הייתה אמורה לקחת שעה. היינו אמורים לקחת את הרכבת התחתית לתחנת הרכבת המרכזית של נאפולי, שם לקחת רכבת לכיוון פומפיי ואז יש הליכה ממש קצרה מתחנת הרכבת לאתר.
את הדרך לתחנת הרכבת התחתית כבר הכרנו מהיום הראשון. הגענו לשם בלי בעיות והגענו מהר יחסית לתחנת הרכבת המרכזית. שם התחיל בלגאן… יצאנו מהתחתית והלכנו לפי השילוט "לרכבות". אחרי הליכה לא מאוד קצרה הגענו לאולם ממנו יצאו רכבות לכל איטליה. ראינו שיש שם רכבות לוונציה, לרומא, למילאנו ועוד –אבל לא מצאנו את הרכבת שלנו. שאלנו במודיעין ושלחו אותנו לקומה למטה – בעצם לכיוון התחתית. שם מצאנו רק את התחתית… שאלנו שם שוב ושלחו אותנו לכיוון אחר – הפעם הגענו למקום הנכון – האזור ממנו יוצאות הרכבות המקומיות…
קנינו כרטיסים וחיכינו לרכבת שהגיעה באיחור. בסופו של דבר הגענו לתחנה של פומפיי כשעתיים אחרי שיצאנו מהמלון.
בתחנת הרכבת התנפלו עלינו עשרות מדריכי תיירים שהציעו לנו סיור מודרך, כניסה ללא תור, קניית כרטיסים מהם ומפות חינם. התעקשתי שנדלג עליהם ונקנה כרטיסים בקופה הרשמית וכך עשינו – לא היה שם תור ארוך, קיבלנו מפה ולקחנו גם "מדריך קולי" (audio guide) בתשלום צנוע נוסף.
בשעה טובה התחלנו את הסיור בעיר…
המקום הראשון בו ביקרנו היה בית מרחץ קרוב לכניסה ממנה נכנסנו. לפי מה שקראתי כנראה שבית המרחץ לא היה בשימוש כלל – הוא היה עדיין בבנייה כשהעיר נחרבה.
היה מאוד צפוף בפנים… הלכנו באיטיות אחרי קבוצה מאורגנת (או אולי כמה קבוצות מאורגנות). התרשמנו מאוד מכמה ציורי קיר (פרסקו). הנה אחד המרשימים שבהם:
לאחר שיצאנו מבית המרחץ נכנסנו לעיר דרך אחד השערים המקוריים. באותה נקודה הבנו שאין לנו הרבה סיכוי לראות את כל העיר והחלטנו ללכת לפי ההמלצות של דלית.
ביקרנו בכמה בתים חרבים, ראינו כמה פסיפסים ואז הגענו לבזיליקה – שטח ציבורי בו היה בית המשפט ועוד מוסדות. למדתי שם שמכיוון שהבזיליקה הרומית הייתה מבנה ציבור חילוני (ללא קשר לאלים כלשהם), הנוצרים אימצו את השם למבנים שלהם – כדי לא לקשר אותם לאלילים שאינם האל היחיד (או השילוש הקדוש).
בתמונה הבאה רואים שריד של הבזיליקה – האזור של בית המשפט:
מהבזיליקה הגענו לפורום שהיה מלא אנשים באופן מרשים למדי (כמעט כמו ברחובות נאפולי…) על הפורום משקיף הר הווזוב שלנו נראה מאוד מאיים, אבל רק בגלל שאנחנו מכירים את ההיסטוריה.
אחרי הפורום והפסקת שירותים (עם תור ארוך מאוד לנשים…) המשכנו לכמה מהבתים המומלצים. התרשמנו מאוד מהשלט "זהירות כלב בחצר" שהוא כנראה הראשון הידוע מסוגו בעולם:
התחזית לאותו יום דיברה על גשם. קיווינו שלא ירד, אבל קצת אחרי שעזבנו את הבית עם הכלב התחיל טפטוף. לא נורא. רק שהוא התחזק והתחזק…. עד שהפך לגשם מאוד רציני. ניסינו להמשיך בסיור בחסות מטריה אחת שהייתה לנו ומעילי גשם אבל בשלב מסוים זה הפך ממש לסיוט. נמלטנו לבית שהיה לו עדיין גג וחיכינו בחדר צדדי (ולא מעניין) שהגשם ייפסק.
הוא לא נפסק וגם לא נחלש. עברנו בזריזות למרכז אותו בית שהיה הרבה יותר מעניין:
הסתובבנו סביב החצר הפנימית של הבית הזה די הרבה זמן עד שהגשם נחלש קצת והעזנו לצאת לרחובות.
כמות האנשים בחוץ הייתה קטנה משמעותית ממה שפגשנו בפורום… נראה שרוב המבקרים התייאשו מהגשם החזק וחזרו לביתם (או למלון).
המשכנו לטייל ברחובות הרטובים ולחפש את נקודות העניין העיקריות כמו הבית של פאן:
באחד הבתים אהבתי פסיפס של דולפינים ועוד נושאים ימיים:
אבל המראה המרשים יותר היה של הווזוב עטוף כולו בעננים. הוא היה נראה כאילו ירד עליו שלג (אבל בדקנו וזה לא היה נכון):
אחרי ביקור קצר בבית הזונות הפופולרי ביותר בעולם (שמשום מה לא צילמתי בו תמונות) התחלנו לחזור לכיוון השער. בדרך עצרנו בעוד כמה מקומות כולל המוזיאון והשוק שם ראינו את יציקות הגבס המפורסמות של האנשים (וכמה בעלי חיים) שנהרגו בפומפיי.
הכרתי את התמונות זמן רב אבל מעולם לא חשבתי מה הם בעצם. בפומפיי למדתי שבזמן החפירות החופרים נתקלו בחללים בצורת גופות עם עצמות בתוכן. מנהל החפירות הורה לעצור וליצוק גבס נוזלי לחללים ולאחר שהוא התקשה התקבלו הדמויות המפורסמות.
יצאנו ועלינו על הרכבת חזרה לנאפולי. חשבנו שהדרך תהיה קצרה יותר כי אנחנו כבר מכירים אותה, אבל להפתעתנו לא רחוק מהיעד הרכבת נעצרה לזמן ארוך בלי שום הסבר. חיכינו וחיכינו ולבסוף היא המשיכה בנסיעה והגענו בשלום חזרה לעיר.
מהרכבת צילמתי את ציור הקיר הבא:
כך הסתיים לו היום השלישי בחופשה. למחרת בצהרים תכננו לנסוע ליעד העיקרי של הטיול – גרגאנו.
אחר צהרים נעים אחד קרא סבא אליעזר (שם בדוי) לחמשת נכדיו שהיו פזורים ברחבי הבית (כלומר – מול המחשב, ה-WII והטלביזיה) ושאל אותם: "מי רוצה רוצה לשמוע מעשה בגזר"?
הילדים לא מיהרו לעזוב את עיסוקיהם ובודאי לא התלהבו לשמוע סיפור (אפילו מפי סבם האהוב) אבל אז סבא הוסיף כממתיק סוד: "זרע אותו בגן הירק סבא אליעזר!"
המשפט הזה כבר עורר עניין מסוים ועדן (שם בדוי) צעיר הנכדים שאל: "סבא, מה זה גן הירק?"
סבא צחק וענה: "חששתי שתשאל מה זה גזר… גן הירק הוא (או היא) גינה בה מגדלים ירקות. כשהייתי צעיר לי ולסבתא אלישבע (שם בדוי) היה גן ירק נחמד ליד הבית ושם היינו מגדלים מלפפונים, עגבניות וגזר. אלה היו ימים!"
דן (גם כן שם בדוי – ומעתה אנא הניחו שכל השמות בסיפור בדויים גם בלי שאציין זאת) , הנכד האמצעי שאל: "למה גידלתם ירקות בגן? לא היה לכם סופרמרקט? "
שמחה (שם בדוי) היה מאוד שמח ומאושר כשחג שמחת תורה התקרב. הסיבה העיקרית לשמחתו הייתה כי מבעוד מועד (ועוד טרם חול המועד) קנו לו הוריו דגל שמחת תורה אמיתי, המתאר בצבעים חיים ונוצצים את חגיגות שמחת התורה.
יתרה מכך – את הדגל פיאר מוט מחודד שעליו הבטיחו ההורים לקראת החג עצמו לתקוע תפוח אדום.
אבל יומיים לפני שמחת תורה פגם משהו בשמחתו של שמחה. הוא ביקש לוודא שהתפוח על ראש הדגל יהיה טבול בדבש ולאכזבתו הרבה ההורים הסבירו לו שתפוח בדבש שייך לראש השנה ולא לשמחת תורה. הבעיה הייתה ששמחה אהב את התפוחים שלו רק עם דבש.
הוא התחנן, בכה, איים ואף שבת רעב עד שההורים הסכימו למרוח את התפוח האדום בדבש.
זוג זבובים שעברו בסביבה היו מאוד שמחים ומאושרים לגלות את הדבש שעל התפוח שעל הדגל. הם מיהרו להקים משפחה על ראש התפוח.
החיים שלי (או של אחרים) 