מדור הנושא החם מזמין אותנו להשוות באופן די פתוח בין מצבנו לפני עשר שנים והיום.
לפני עשר שנים, בפברואר 2013, עדיין עבדתי בחברה הקודמת (בה החזקתי מעמד תקופה ארוכה של 11 שנים). ידעתי כמובן שלא לעוד הרבה זמן – באותו שלב הייתי אחד מ-10 עובדים אחרונים בארץ מתוך כ-80 שהיו בזמן שהצטרפתי לחברה ב-2004. עבדתי מהבית כי כחודשיים קודם סגרו את המשרדים בארץ – הגיעו למסקנה כי יקר מדי לשלם שכירות עבור 10 עובדים שחלקם בכל מקרה עובדים שלא במשרד.
אז אני חושב שדי היה ברור לי – אם הייתי חושב על כך – שאין ממש סיכוי שעשר שנים לתוך העתיד (כלומר היום) אעבוד באותה חברה ובאותו תפקיד. כמובן שהופתעתי ביום בו קיבלתי הודעה על שימוע לפני פיטורים, אבל גם לא הופתעתי…
אני מניח שגם היה לי ברור שהעבודה הבאה שלי תהיה בערך באותו מקצוע ולא אמצא את עצמי מתחיל הסבה מקצועית. למרות שאופי העבודה שלי בחברה הנוכחית שונה בהרבה פרמטרים ממה שהיה אופי העבודה שלי לפני עשר שנים אכן באופן בסיסי מדובר באותה עבודה ("מחשבים"…)
הדבר שכמובן השתנה באופן המשמעותי ביותר בחיי בעשר השנים שחלפו הוא הגיל של הילדים שלי… לפני עשר שנים הייתי הורה לנערה בת 15 וילד או נער בן 13. כבר אז הם לא היו ילדים קטנים, אבל ברור שיש הבדל עצום בין הגיל שלהם אז לבין הגיל שלהם היום. היום הם כבר לא "ילדים" וגם לא "בני נוער" אלא אנשים בוגרים. האם לפני עשר שנים הייתה לי איזה מחשבה מה יעשו הילדים שלי 10 שנים מאוחר יותר? ממש לא. תמיד היה לי קשה לדמיין מה יעשו הילדים שלי בעתיד. האם זה כך אצל כולם? לא יודע…
גם אני כמובן התבגרתי או הזדקנתי בעשר שנים. לפני עשר שנים אולי כבר התחלתי לחשוש ממשבר גיל ה-50 (הייתי בן 47), אבל אני לא זוכר את זה. אני כן זוכר שכשיום ההולדת ה-50 התקרב היו לי חששות מהגיל המבוגר הזה (שכיום כמובן נראה לי לא מבוגר בכלל). בוודאי לא חשבתי אז על עצמי בגיל 57. כיום, כשאני קרוב מאוד ליום ההולדת הלא משמעותי הזה, אני חושב לפעמים על עצמי בעוד 10 שנים ומקווה שאהיה בריא ובפנסיה. אני גם חושב שסביר שבעשר השנים הקרובות יעלו את גיל הפנסיה לפחות עוד פעם אחת…
מעבר לדברים האלה לא היו שינויים גדולים בחיי בעשר השנים האחרונות – לפחות לא כאלה שאני מסוגל לחשוב עליהם. אני גר באותה דירה, נשוי (לשמחתי) לאותה אישה, חי אותם חיים משעממים (הלוואי שהיו משעממים יותר ברמה הלאומית). החתולים התחלפו במהלך השנים אבל זה צפוי כי תוחלת החיים שלהם קצרה משמעותית משלנו.
מקווה שבתחומים החיוביים לא יהיה שינוי (לרעה כמובן) אצלי עוד עשר שנים.
מדור הנושא החם מספר על טרנד חביב בטיקטוק שמתבטא בעובדה שאנשים מצלמים סרטונים ובהם הם מבטאים את מי שהם או מי שהיו בעברם. המדור מציע השבוע לכתוב בנושא זה פוסט – מילולי, צילומי (סטילס או וידאו קצר), או צירוף.
אני אולי לא לגמרי מבין את הכוונה פה אבל נראה לי שזה נושא די פתוח יחסית. החלטתי לנסות לספר קצת על עצמי, בליווי כמה תמונות (רובן מהרשת ולא שלי). אולי אצליח להבין יותר טוב מי אני או מי הייתי.
החלטות לחוד ומציאות לחוד… אחרי 650 מילים ו-6 תמונות הגעתי לגיל 21 🙂 אז שינית את ההחלטה שלי ואספר על עצמי פחות בפירוט וללא תמונות.
כשנולדתי ב-1967 המשפחה הייתה דתית. אבא שלי נולד למשפחה חרדית, אמא למשפחה מסורתית. מידת הדתיות של המשפחה ירדה לאיטה עד שבשלב מסוים אפשר היה לומר שאנחנו "מסורתיים" ולא "דתיים". בכיתות א-י' למדתי בבתי ספר דתיים וכתוצאה מכך אני חושב שאני מכיר את הדת היהודית טוב יותר מהממוצע לאתאיסט חילוני.
בכיתה ח' הייתי צריך להחליט לאיזה תיכון אני הולך. ההורים כיוונו אותי ואת אחיי ואחיותיי (אני האמצעי מבין חמישה) ללמוד בתיכון "מקצועי". מסיבות לא לגמרי ברורות קסם לי ללמוד מחשבים. לא לגמרי ידעתי מה המשמעות של זה אבל זה היה נשמע לי מתאים.
יצא שכבר כ-42 שנים ברציפות אני עוסק במחשבים… כמובן שיש תחומים רבים ושונים במחשבים וגם אצלי תחומי העיסוק השתנו במהלך השנים, אבל לפעמים אני מוצא את עצמי מקנא במי שהצליח לעסוק גם בדברים אחרים לפני, אחרי או במקביל למחשבים.
אגב עתודה, שירתתי בסדיר 6.5 שנים, השתחררתי בדרגת סרן ועשיתי מילואים עוד כ-20 שנה. השתחררתי ממילואים בדרגת רס"נ ולמרות שלא ממש אהבתי את המילואים לפעמים אני קצת מתגעגע.
אני בזוגיות עם עננת כבר 34 שנים, מתוכם אנחנו נשואים קצת יותר מ-30 שנה. בזכותה יש לנו בבית חתולים חלק גדול מאוד מ-34 השנים האלה. אני אוהב גם כלבים, אבל תמיד יש לנו רק חתולים.
ב-1997 עננת ואני נסענו ל- RELOCATION בארה"ב לעבודה על באג 2000. גרנו שם כשנתיים וחצי, מתוכן שנה באולבני ניו-יורק ושאר הזמן בארלינגטון וירג'יניה. הייתה תקופה מאוד מעשירה במהלכה טיילנו הרבה, נחשפנו לתרבות אחרת ושיפרתי את האנגלית שלי. בזכות התקופה הזאת אני יודע לבטא את שם המדינה מסצו'סטס אותו לא הצלחתי לבטא קודם לכן…
מארה"ב חזרנו לארץ קצת יותר אנשים ממה שיצאנו – הבת שלנו נולדה שם. בארץ נולד הבן. מאז שחזרנו מארה"ב אנחנו גרים בכפר סבא ודי אוהבים את העיר. לפני הנסיעה לשם הספקתי לגור בפרדס כץ (עד גיל 3…), בת ים, ירושלים, בני ברק, גבעתיים, רמת גן ומודיעין.
ב-15 השנים הראשונות אחרי שחזרנו מארה"ב עבדתי בכמה חברות הייטק שעבדו בעיקר מול לקוחות בחו"ל. בתקופה הזאת נסעתי לא מעט לחו"ל במסגרת העבודה והספקתי לבקר בין היתר בארה"ב, קנדה, שוויץ, גרמניה, ספרד, הולנד, אנגליה, סינגפור ודרום קוריאה. הספק מרשים בהתחשב בכך שכשטסנו לארה"ב זאת הייתה המדינה השלישית בה ביקרתי אי פעם.
אבל מאז 2015 אני עובד בחברה שכל עסקיה בישראל בלבד ונסיעות העסקים שלי הן רק לתל-אביב.
מה עוד? אני אוהב לקרוא (הספר שאני קורא כרגע הוא the eye of the world – הספר הראשון בסדרת "כישור הזמן"), במוזיקה אני אוהב בעיקר רוק קלאסי ובעיקר את דיוויד בואי (אבל עוד רבים אחרים) ואני אוהב את המשפחה שלי.
יש עוד הרבה דברים שאני יכול לספר על עצמי, אבל אסתפק בזה. מי שקורא בבלוג שלי ודאי נתקל בעוד מידע (בעיקר ברשומות של הנושא החם…)
חתולים, בניגוד לכלבים, לא ממש משתפים פעולה כשרוצים שהם יבואו למקום כלשהו.
לנו אין ממ"ד בדירה. יש מקלט בבניין – שנבנה הרבה שנים לפני שמישהו חשב שיכול להיות איום בירי טילים על המדינה – אבל אנחנו גרים בקומה שביעית ולא פשוט להגיע ממנה למקלט ברגל תוך דקה וחצי (זמן ההתרעה אצלנו), אז כשיש אזעקה אנחנו יוצאים לחדר המדרגות ויורדים קומה אחת.
לקחת את החתולים בזמן אזעקה לחדר המדרגות זה לא ממש אפשרי – אי אפשר לקחת אותם וגם אם היה אפשרי לא היינו יכולים להחזיק אותם אתנו בחדר המדרגות בלי שישתוללו ויברחו.
אז מחוסר ברירה אנחנו משאירים אותם בתוך הדירה.
אני לא רצה לחשוב מה יקרה אם חלילה באמת תהיה פגיעה בדירה… מהרבה בחינות אבל גם מבחינת החתולים.
למזלנו אנחנו במקום יחסית בטוח כרגע – עד כה היו 3.5 אזעקות אצלנו מאז ה-7.10 (החצי הייתה אזעקה באפליקציה של פיקוד העורף אך לא בחוץ).אני מניח שאם היינו חיים באזור עם יותר אזעקות היינו מקפידים על דירה עם ממ"ד ולפחות מנסים להכניס את החתולים לשם יחד אתנו.
יש לי סיפור יותר מרגש על בעלי חיים במלחמה הזאת… אחי ומשפחתו גרים באשקלון. בבוקר ה-7.10 גיסתי יצאה לרכיבת אופניים עם אחת הכלבות שלהם באזור גברעם. אף אחד לא חשב שיש בזה משהו מסוכן…
כשהתחילו מטחי הטילים באזור הכלבה – שגם ככה היא חרדתית – ברחה בהיסטריה ונעלמה. גיסתי חיפשה אותה עד שהמשטרה גירשה אותה הביתה (את גיסתי).
מאז הם פרסמו בכל מקום אפשרי תמונות של הכלבה וסימני זיהוי.
איכשהו זה עבד… ביום שישי בערב – כמעט שלושה שבועות אחרי שנעלמה – זוג אנשים טובים ראו אותה על הכביש בשדרות, רדפו אחריה לאורך 7 ק"מ (!) עד שהצליחו בסבלנות רבה לגרום לכלבה החששנית להרשות להם להתקרב אליה. הם זיהו אותה לפי הפרסומים, התקשרו לגיסתי שבעזרת חבר שהסכים להסיע אותה מאשקלון לשדרות, בזמן אזעקות ומטחי טילים – הגיעה להחזיר אותה הביתה לאשקלון.
לרוב כשאני ישן אני לא ממש ערני ולכן קשה לי קצת לכתוב על זה, אבל בכל זאת…
ראשית כל, חשוב לי לציין שאני אוהב לישון. שינה היא באמת דבר מוצלח. אם הייתי יכול, הייתי ישן לפחות 8 שעות כל לילה. אפילו 9 או 10. אבל אני לא.
אני אדם עובד. קם כל בוקר (בימים ראשון עד חמישי) ונוסע לעבודה (פרט ליום בשבוע בו אני עובד מהבית – ביום זה אני גם קם בבוקר, אבל מתיישב בחדר העבודה במקום לנסוע לעבודה).
כשהתחלתי את עבודתי הנוכחית (אחרי שנה וחצי בהן עבדתי רק מהבית) גיליתי כי כדי לחסוך לי חלק מהפקקים בדרך לעבודה כדאי לצאת מהבית לא יאוחר משבע בבוקר. כדי שאצליח לעשות זאת, קמתי כל בוקר ב- 6:20.
בשיא תקופת הסגרים, כשעבדתי רק מהבית, החלטתי (בעצתה של עננת) לדחות את שעת ההשכמה לשבע בבוקר, אבל גם התקופה הזאת נגמרה (לשמחתי) והחלטתי שאני יכול להרשות לעצמי לקום בשש וחצי במקום שש ועשרים. עשר דקות כל בוקר מצטברות ל-50 דקות שינה בשבוע עבודה (של חמישה ימים)!
כמובן שמעבר לשעת ההשכמה חשוב גם לדעת באיזה שעה אני הולך לישון… בד"כ יוצא לי להיכנס למיטה בסביבות אחת עשרה בלילה. חישוב פשוט מראה שאני ישן שבע וחצי שעות כל לילה – שזה לא ממש רחוק משמונה השעות אותן הזכרתי בתחילת הרשומה.
אבל… תמיד יש אבל. כשאני נכנס למיטה, אני לא נרדם מיד. יש לי הרגל (מצוין לדעתי) לקרוא לפני השינה. תמיד יש לי ספר ליד המיטה וכמעט תמיד אני קורא קצת. כמה קצת? תלוי. כשאני מאוד עייף, אני קורא עד שאני מרגיש שהעיניים שלי נעצמות (או שאני סתם נרדם עם הספר והאור פתוחים, בלי להרגיש). כשאני לא מאוד עייף וכשהספר מעניין, אני יכול לקרוא גם 45 דקות לפני השינה.
זה כמובן מוריד זמן משמעותי משעות השינה שלי, אבל אני חושב שקריאה חשובה לא פחות משינה. אולי קצת פחות.
ובצד השני של הלילה (שיש המכנים אותו "בוקר"), אני לא תמיד קם בשש וחצי. לפעמים החתולים (בדרך כלל הצעיר יותר מביניהם) מעירים אותי מוקדם יותר. לפעמים החתול הצעיר הזה (שהוא כבר לא ממש צעיר) מסתובב לידי, מיילל, זורק דברים (כולל ספרים!) מהשולחן ליד המיטה… אני פוקח עיניים ובודק מה השעה. אם היא מספיק קרובה לשעה בה רציתי (כלומר התכוונתי) לקום, אני קם ונותן לו לאכול (וכמובן גם לחתול השני שחיכה בסבלנות). אם לא, אני מגרש אותו. לרוב הוא חוזר והריטואל ממשיך עד שאני קם…
ולפעמים אני מתעורר מחלום או ממחשבה מטרידה (לרוב על העבודה למרבה הצער…) ולא מצליח להירדם שוב. זה קצת דומה להשכמה של החתול – אני בודק מה השעה ומחליט אם לנסות בכל זאת לחזור לישון או לוותר ולקום (ובהזדמנות זאת להאכיל את החתולים כמובן).
כל זה בימים ראשון עד חמישי. יום שישי הוא יום מיוחד: ביום זה אני לא עובד. רק עושה קניות, מנקה את הבית, מכבס ומבשל. בעצם אני עובד, אבל לא בשכר. בעצם בשכר , אבל כזה שהוא לא כספי.
בכל אופן, בימי שישי אני קם בשבע בבוקר, אלא אם החתול או מחשבות מטרידות מעירים אותי. זאת חצי שעה שינה נוספת בשבוע, המוסיפה לי לממוצע קצת יותר מארבע דקות בלילה!
נשאר לי יום שבת. לרוב בשבתות (אם אנחנו לא יוצאים לטייל מוקדם) אני יכול לישון עד מאוחר. הבעיה היא שאני לא. פעם הייתי יכול לישון עד עשר או אפילו אחת עשרה אם אף גורם חיצוני לא היה מעיר אותי (כמובן בתלות בשעה בה אני הולך לישון). אבל בחודשים האחרונים אני בדרך כלל מתעורר מוקדם. לא מוקדם כמו ביום עבודה, אבל מוקדם מדי.
בשבת האחרונה למשל הייתי צריך לקום בשמונה בבוקר. התעוררתי בשבע ולא באמת הצלחתי להירדם שוב. אמנם נשארתי במיטה עד 7:50, אבל לא באמת ישנתי.
כנראה שאני מזדקן ולכן לא יכול לישון שעות ארוכות. כנראה שאשאר עייף…
במדור השרביט החם הוצע לנו לכתוב על היחס שלנו לסביבה, על הפעולות שאנחנו עושים או לא עושים כדי לשמור עליה.
מה אני יכול לכתוב? חשוב לי לשמור על הסביבה, אבל אני יודע שעצם חיי כאדם מודרני פוגעים בה. בני האדם התנתקו מהטבע לפני זמן רב ועשו ככל יכולתם לא להיות חלק ממנו. אנחנו לא ציידים ולא מלקטים וגם לא טרף (של בעלי חיים בכל אופן). בנוסף, בני אדם משתדלים לנצל כל מה שהם יכולים לטובתם וזה כולל כמובן ניצול של הטבע ו/או של הסביבה – כרייה, חקלאות, בנייה ועוד ועוד. אפילו השמיים הם לא הגבול.
אני חי בעיר (שיש בזה יתרונות לסביבה), נוסע במכונית, טס לחו"ל מפעם לפעם וקונה מוצרים ארוזים בפלסטיק ובמתכת שחלקם לפחות יוצרו במקומות רחוקים והרבה מאמצים (לא ידידותיים לסביבה כלל) הושקעו בשינועם אליי.
אני כמעט ולא משתמש בכלים חד פעמיים. אני לא יכול לומר שאני כלל לא עושה זאת, אבל אני משתדל שלא. בוודאי אני לא קונה כלים חד פעמיים ולא משתמש בהם בבית. משתדל גם לא להשתמש בכאלה בעבודה או באירועים אבל לא תמיד זה אפשרי.
אני גם כמעט ולא לוקח שקיות פלסטיק בחנויות – תמיד יש לי סל (או סלים) רב-פעמי(יים).
המכונית העיקרית שלנו היא היברידית – צמצום מסוים של זיהום אויר. אולי היינו קונים חשמלית, אבל אין לנו אפשרות כיום לעמדת טעינה (והאמת שאני לא בטוח כמה מכונית חשמלית מצמצמת זיהום, אבל זה סיפור אחר).
אני משתדל לשים למיחזור כל מה שניתן למחזר – פלסטיק, זכוכית, נייר… יותר טוב היה להשתמש פחות בחומרים האלה ואני גם לא בטוח כמה באמת ממוחזר, אבל אני לפחות מנסה.
אני משתדל לא לצרוך יותר מדי – וזה כולל גם חשמל ומים.
השתתפתי כמה פעמים במבצעי ניקוי חופים ומלחמה במיני צמחים פולשים.
והבן שלי מוסיף – אני לא נותן לחתולים שלנו לצאת מהבית (שם הם מן הסתם יטרפו מגוון בעלי חיים קטנים…).
מה אני לא עושה? הרבה. אני נוסע במכונית ולא בתחבורה ציבורית. יש לי תירוצים טובים (לדוגמא עצמאות וחיסכון בזמן) אבל אני יודע שמבחינת הסביבה נסיעה בתחבורה ציבורית עדיפה. אני ממשיך לקנות גם ירקות ופירות ארוזים בהרבה יותר מדי פלסטיק ומוצרים שמיוצרים ומשונעים לא בהכרח בדרכים הידידותיות ביותר לסביבה. אני יכול לעבור לדירה קטנה יותר – לתפוס פחות מקום ולצרוך פחות משאבים לאחזקתה. אני אומר לעצמי שזה יקרה כשהילדים יעזבו את הבית.
כשהייתי ילד מאוד רציתי חיית מחמד, לא חשוב איזה. ההורים שלי לא כל כך רצו (אני בהחלט יכול להבין אותם היום כשאני חושב על כך שחיינו 7 נפשות בדירת 3 חדרים) ובסופו של דבר במשך שנים רבות היה לנו אקווריום של דגי נוי בבית. זה לא ממש חיות מחמד…
עננת לעומת זאת גדלה עם חתולים מגיל אפס וכמעט מאז שעברנו לגור יחד לראשונה היו לנו חתולים – לרוב חתול אחד (או חתולה אחת) ולעיתים שניים או שלושה.
החתולה הראשונה שלנו הייתה אספרגוס. חתולה מנומרת אפורה חמודה וחכמה. לא הרבה זמן אחרי שאימצנו אותה התגלגלה אלינו (אני כבר לא זוכר איך בדיוק) חתלתולה שחורה צעירה שזכתה לשם סעדיה. (בגלל מבטה מוכה ההלם, שגרם לעננת לחשוב על הכלב סעדיה מהתכנית "מה יש") אבל אספרגוס מאוד לא אהבה את סעדיה ולנו היה קשה עם שני חתולים והצלחנו למצוא לה בית אחר.
אחרי זמן מה אמצנו את פטל – חתלתולה חמודה שהצלנו מכמה ילדים ששיחקו בה (ולא איתה). אספרגוס כן הסתדרה איתה וחיינו באושר עד לילה אחד שבו פטל חזרה הביתה בזחילה ויבבות… באותה תקופה גרנו בקומת קרקע והחתולות יצאו מהבית וחזרו כרצונן. אבל באותו לילה פטל כנראה נפגעה ע"י מכונית ושברה את האגן. זה היה מאוד עצוב, אבל אחרי כמה שבועות ארוכים האגן שלה התאחה והיא חזרה לתפקוד מלא.
ב-1997 עמדנו לעבור ל- RELOCATION בארה"ב. לא רצינו לקחת את החתולות אתנו למסע ארוך ולא נוח (להן ולנו). אחי הגדול הסכים לשמור על אספרגוס כל עוד לא נהיה בארץ, לפטל מצאנו משפחה מאמצת אחרת.
גרנו שנתיים וחצי בארה"ב – התקופה הארוכה ביותר בה חייתי עם עננת וללא חתולים. כשחזרנו לארץ אספרגוס זכרה אותנו ושמחה לחזור אלינו, אבל לצערנו אחרי פחות משנה היא מתה בנסיבות טרגיות.
עננת הייתה אז בהריון עם בננו הצעיר והחלטנו שזה לא זמן טוב להכניס חתול חדש הביתה אבל היה לנו ברור שזמן כלשהו אחרי הלידה נאמץ חתול חדש. אחותה של עננת מצאה בשלב כלשהו חתולה יפיפה שננטשה במוזיאון הפתוח של תפן ולקחה אותה אליה מתוך כוונה להעביר אותה אלינו. קיבלנו אותה אחרי כמה חודשים והיא זכתה לשם סיסילי על שם העיירה מתוך הסדרה "חשיפה לצפון".
אחרי כמה שנים עננת מצאה יום אחד ברחוב גור חתולים ג'ינג'י מסכן ובוכה. היא פיתתה אותו לביתנו והוא קיבל את השם בילבו (על שם בילבו בגינס). הוא גדל להיות חתול יפה וחכם למדי שלא הסתדר יותר מדי עם סיסילי אבל הם חיו ביחד בשלום.
אחרי כמה שנים של חיים עם שני חתולים החלטנו להרחיב את המשפחה. כלומר לא בדיוק החלטנו… חברים של אחי (אותו אחד שטיפל באספרגוס כשגרנו בארה"ב) עברו לאוסטרליה וחיפשו משפחה מאמצת לחתולם "לס" שנקרא כך כי צבעו הזכיר את צבע אדמת הלס.
מאז שהבעלים המקוריים של לס עברו לאוסטרליה הוא הספיק לעבור אצל שני בעלים נוספים ואצלנו הוא כבר היה יד שלישית או רביעית… הוא היה חתול מוזר שגרם לנו ללא מעט צרות ואפילו קיבל בשלב מסוים תרופות פסיכיאטריות אבל בסופו של דבר הוא היה חתול נהדר שמאוד אהב אותי באופן אישי. בשנה וחצי האחרונות של חייו של לס עבדתי מהבית והוא תמיד היה אתי בחדר העבודה – על הברכיים שלי, על השולחן או על הספה לידי.
הנה שלושת החתולים סיסילי, בילבו ולס בתמונה נדירה:
לצערנו גם בילבו מת בגיל צעיר יחסית. אחרי כמה חודשי אבל אימצנו גור ג'ינג'י חדש בשם פרסי (על שם פרסי ג'קסון – שם שקצת בלבל אנשים שחשבו שהגזע שלו הוא פרסי). גם הוא כמובן הציק לסיסילי אבל איכשהו הם הסתדרו.
לס מת בנסיבות טבעיות בגיל 13 בערך – לא מאוד צעיר לחתול אבל גם לא מאוד מבוגר.
חזרנו להיות משפחה ממוצעת של שני חתולים (פרסי וסיסילי), אבל באפריל לפני שש שנים חברה של בתי הצילה גור חתולים קטן שנתקע בביוב ואנחנו אימצנו אותו… מכיוון שבדיוק חזרנו מטיול משפחתי בפראג קראנו לו קפקא.
קפקא גדל להיות חתול שמן ומוזר שבעיקר לא מסוגל לסבול דלתות סגורות. אם מישהו סוגר דלת בבית הוא מיד מתייצב לידה ומתחיל לגרד אותה עד שנפתח לו….
סיסילי חיתה אצלנו 17 שנים עד שנפטרה בשיבה טובה (הייתה כנראה בת 19 בערך – גיל מכובד מאוד לחתול) ומאז אנו מסתפקים בשני חתולים ג'ינג'ים – פרסי וקפקא.
מה יהיה בעתיד? אני בטוח שיהיו עוד חתולים… ומניח שגם הם יהיו חתולים מאומצים שנציל מחיים ברחוב.
והרשומה המומלצת היא – כלב או חתול? – בבלוג של adiad
במדור השרביט החם הוצע לכתוב על הנושא – צער בעלי חיות מחמד – לספר על צרות או דאגות שגרמו לנו בעלי חיים.
כשהייתי ילד מאוד רציתי חיית מחמד, לא חשוב איזה. ההורים שלי לא כל כך רצו (אני בהחלט יכול להבין אותם היום כשאני חושב על כך שחיינו 7 נפשות בדירת 3 חדרים) ובסופו של דבר במשך שנים רבות היה לנו אקווריום של דגי נוי בבית. זה לא ממש חיות מחמד…
עננת לעומת זאת גדלה עם חתולים מגיל אפס וכמעט מאז שעברנו לגור יחד לראשונה היו לנו חתולים – לרוב חתול אחד (או חתולה אחת) ולעיתים שניים או שלושה. בשנים האחרונות רוב הזמן יש לנו שניים או שלושה חתולים.
כמובן שגידול חתולים כרוך בהרבה צרות – חלקן קטנות כמו חפצים שהם שוברים, שריטות שהם גורמים ומחלות ופציעות קלות שנגרמות להן וחלקן גדולות כמו היעלמויות או מחלות ופציעות לא קלות וכמובן מוות. תוחלת החיים של החתולים קצרה בהרבה מזאת של בני האדם ולכן לרוב נגזר עלינו להיפרד מהחתולים שלנו עם מותם וזה אף פעם לא קל.
אבל החתול שגרם לנו להכי הרבה צרות ובעיות היה ללא ספק לס שנקרא כך כי צבעו הזכיר לבעליו המקוריים את צבע אדמת הלס.
את לס קיבלנו מיד שלישית… במקור הוא היה חתול של חברים של אחי. החברים נסעו לכמה שנים לאוסטרליה לצורך פוסט דוקטורט של האישה (שהייתה וטרינרית במקצוע) ולא רצו לקחת אותו אתם (זאת בהחלט יכולה להיות טראומה לחתול). הם מצאו מישהו שיאמץ אותו לתקופת נסיעתם אך לאחר כמה חודשים הוא הודיע שהוא לא יוכל להמשיך להחזיק בו. באותו שלב אחי שאל אותנו אם נסכים לאמץ אותו. לא כל כך ששנו לעשות זאת כי היו לנו באותו שלב שני חתולים ובסופו של דבר נמצא מאמץ אחר. אבל גם הוא נאלץ לוותר על לס אחרי כמה חודשים מסיבות כלשהן (הנימוק הרשמי היה שהוא פגש בת זוג אלרגית לחתולים) והפעם הסכמנו – קצת מחוסר ברירה – לאמץ את לס עד שה"הורים שלו" יחזרו מאוסטרליה.
כשלס הגיע אלינו הוא היה נראה מבוהל כמו שצפוי מחתול שמגיע לבית חדש. הוא היה חתול קטן פיזית (שקל פחות מ-2.5 ק"ג) בצבע אפור-חום. בערב הראשון הוא התחבא מתחת לספה בסלון ולא רצה לצאת. השארנו אותו שם כדי שיתרגל למקום החדש בזמנו החופשי.
מהבחור שהביא אותו אלינו למדנו עליו כמה דברים מעניינים – הוא חי במשך תקופה מסוימת באותו בית עם ארנב, האהבה הגדולה ביותר שלו הייתה לשתות מים זורמים מהברז ו… הוא הופיע בתכנית "רמזור" של אדיר מילר. הפרט האחרון היה המוזר ביותר. חתולים הם לא בעלי החיים האידיאליים להופעה בתכניות טלוויזיה או סרטים.
בימים הראשונים של לס בבית הוא השתדל להתחבא ולהתעלם מאתנו ויצא רק לאכול, לשתות מים מהברז ולריב עם החתול הזכר השני שהיה לנו (עם הנקבה הייתה התעלמות הדדית). לאט הוא התרגל לבית והתחיל להתנהג כמו חתול רגיל.
אבל אז פרץ משבר – הזמנו כמה חברים הביתה. לס התחבא איפשהו – כמו שלא מעט חתולים עושים כשזרים מגיעים הביתה – אבל בניגוד לחתולים אחרים הוא לא יצא מהמחבוא במשך כמה ימים.
אחר כך הגיע ליל הסדר שבו אירחנו כ-20 איש בבית – הפעם הוא לא הסכים לצאת מהמחבוא שלו במשך כשבוע.
וזה הלך והחמיר… כל בעל מקצוע, חבר או בן משפחה שהגיע הביתה גרם לו להתחבא לתקופה ארוכה. הוא ככל הנראה היה מתגנב בלילה לאכול, לשתות ולעשות את צרכיו.
אחד השיאים היה ביום העצמאות. לס כנראה נבהל מהזיקוקים ונמלט לאנשהו. לקח לנו כמה זמן להבין שהוא לא נמצא באף אחד מהמחבואים הרגילים שלו התחלנו לחפש אותו. הוא פשוט נעלם… אחרי שחיפשנו בכל מקום אפשרי בדירה, התחלנו לחפש בחוץ. אולי הוא נמלט לחדר המדרגות ונתקע שם? אולי יצא לגג (אנו גרים בדירת גג) ועבר משם לאחת מדירות השכנים? או גרוע מזה – נפל מהגג? חיפשנו אותו על כל הגג, בדירת השכנה ממול (שעמדה ריקה אז), ברחוב, בגינה, במקלט – והוא לא נמצא. תהינו מה נספר להורים שלו…
אחרי 3 ימים כשעננת עלתה להשקות את העציצים על הגג היא שמעה יללה של חתול מכיוון הגג של השכנה. היא קראה לי ואחרי חיפוש מצאנו את לס מתחבא בין ארגזים ריקים שם… האידיוט ניסה לברוח ממני אבל הצלחתי לתפוס אותו ולהכניס אותו הביתה. דבר ראשון הוא רץ לארגז החול… אחר כך הלך לשתות (מהברז כמובן).
המצב אתו המשיך להתדרדר ובשלב מסוים הגענו למצב בו הוא נמצא כמעט כל הזמן בארון במסדרון והיה נושף עלינו כשהיינו מתקרבים. בשלב מסוים הוא גם התחיל לעשות את צרכיו על הרצפה במטבח ועל השטיחון באמבטיה.
זה היה מאוד עצוב. הוא סבל ואנחנו סבלנו… דיברנו עם הבעלים שלו והיא שלחה אותנו לווטרינרית ברמת גן המתמחה בבעיות התנהגות של חתולים (כן, פסיכולוגית חתולים). היינו אצלה בכמה מפגשים (בלי לס) בהם תיארנו את ההתנהגות שלו. לפי הנחיותיה צילמנו עבורה את הבית ואת החתולים האחרים. בהתחלה היא ניסתה לתת לנו פתרונות התנהגותיים פשוטים. אח"כ היא רשמה לו תרופה פסיכיאטרית (מקבילה חתולית לפרוזאק) אבל היה לנו קשה לתת לו אותה. אז היא העבירה אותנו לתרופה דומה שניתנה במשחה אותה היה צריך למרוח בחלק הפנימי של האוזן – דבר שאותו הצלחנו לעשות.
אבל לא נראה היה שזה עוזר… היינו על סף שבירה וכבר התחלנו לבדוק אפשרויות למצוא לו בית חדש (רביעי במספר בתקופה לא ארוכה… לא טוב) כשלפתע ההתנהגות שלו השתנתה. לא ברור אם התרופה התחילה להשפיע או שהוא הבין שהוא בסכנת הרחקה מהבית, אבל הוא חזר להתנהג כחתול נורמלי.
זמן קצר אחר כך התחלתי לעבוד מהבית ולס התאהב בי. הוא בילה את רוב היום אתי – יושב על ברכיי, על שולחן העבודה שלי או על הספה בחדר העבודה. כשהייתי יוצא מחדר העבודה הוא לרוב ליווה אותי לאן שהלכתי.
היה לנו ממש ירח דבש – לס הפך להיות החתול האהוב עליי ביותר ואני הפכתי להיות האדם האהוב עליו ביותר.
אחרי כשנתיים וחצי כאלה הבריאות (הפיזית) שלו התדרדרה פתאום במהירות ותוך שבוע בערך מרגע שזיהינו את זה נאלצנו להרדים אותו. הוא היה אצלנו בבית כ-6 שנים ונפטר בגיל הלא מבוגר אבל גם לא מאוד צעיר לחתול – הוא היה בערך בן 14 במותו.
אני מקווה שהשנים האחרונות שלו היו הטובות בחייו.
לא מצאתי אפשרות להכניס לפה את הקטע מרמזור בו לס מופיע. זה היה בעונה 2 פרק 6. לס מופיע בדקה ה- 2:10 ואחר כך בדקה 6:25
כשראיתי שהשרביט החם בקהילת הפרפרים הוא "השריטות שלי", נזכרתי מיד שכבר לפני הרבה שנים זה היה הנושא החם בתפוז ז"ל ואני כתבתי אז רשומה מתחכמת בנושא. בדקתי ומצאתי שהרשומה המקורית נכתבה במאי 2009 – הרבה לא השתנה מאז, אבל קצת עדכנתי את הרשומה (בכל זאת עברו יותר מעשר שנים). ללא הקדמות נוספות, הנה הרשומה המקורית:
היה זה כבר אמצע אוקטובר ולפי התאריך זה אמור היה להיות סתיו, אבל הימים היו חמים ויבשים. (הלילות היו קצת פחות חמים אבל גם יבשים. לעומת זאת הלילות היו יותר ארוכים).
כמו בהרבה שנים קודמות בישראל, לא ירד עדיין היורה והוא אפילו לא נראה עדיין באופק התחזית.
לאור זאת פנו חבריו של חוני (שם בדוי) לחוני (שם בדוי) ואמרו לו: "התפלל שירדו גשמים".
התפלא מאוד חוני ושאל: "למה פניתם דווקא אליי?" אמרו לו: "שמך הבדוי הוא חוני, כשמו של החכם הגדול שהצליח להוריד גשמים. אולי תצליח גם אתה?" אמר להם: "ואם לא אצליח?"
כשפרסמתי במקור את המדריך המאוד (לא) שימושי שלי בנושא "איך להירדם מהר" אחת התגובות הייתה ממישהי שהסבירה שלה אין בעיה להירדם אבל יש לה בעיה לקום בבוקר והיא תשמח לקבל ממני עצה או שתיים בנושא.
מאז אותו יום רחוק (זה היה עוד בבלוג הקודם!) התלבטתי ביני לבין עצמי בשאלה זאת: האם יש לי עצות בנושא? האם אני מהווה סמכות ראויה למתן עצות בנושא קריטי זה?
לאחר ההתלבטויות, אני נוטה לחשוב שאני באמת סמכות ראויה – ללא ספק בשנים האחרונות הצלחתי לקום בלא פחות מ-100% מהבקרים – שזוהי לכל הדעות תוצאה מושלמת.
החיים שלי (או של אחרים) 