הנושא החם – חברויות

אני כותב את הרשומה הזאת ביום שבת, 7.10, אחד הימים הקשים ביותר למדינת ישראל מזה עשרות שנים.

מסתכל כל הזמן על חדשות ומבזקים אבל גם מנסה להסיח את דעתי מהמחשבות הקשות, מהמחדל המזעזע הזה ומהאסון הבלתי נתפס.

מדור הנושא החם מעלה שאלות על חברויות – האם יש לנו חברים מהעבר שאנו בקשרים טובים איתם או שאולי אנחנו לא מצליחים לשמור על חברויות (כמובן שייתכנו גם אופציות אחרות..)

מי שקרא במדור ויודע גם שאני זה שהציע את הנושא כבר יודע את התשובה שלי – לי באופן אישי אין חברים מהתיכון… למעשה בדרך כלל החברים שלי הם מהחוג אתו אני נמצא באותו שלב בחיים (בית ספר, אוניברסיטה, צבא, עבודה…) ומאוד קשה לי לתחזק חברויות אחרי התרחקות פיזית – גם כשאני באמת מנסה אני מגלה שהן גוועות מהר יחסית.

אבל אני ארחיב קצת:

בתור ילד, עד התיכון, תמיד היה לי חבר אחד. הוא התחלף מפעם לפעם אבל תמיד הוא היה בדיוק חבר אחד. מישהו שכנראה היה דומה לי באופי ובתחומי העניין שאולי היו פחות נפוצים אצל רוב הילדים בני גילי – לא שיחקתי כדורגל או כדורסל אבל קראתי הרבה ספרים.

בתיכון, בכיתות ט'-י', לראשונה היו לי כמה חברים – היינו חבורה של 5 נערים שלמדו יחד בכיתה וחלקו תחומי עניין משותפים. אני מניח שתרמה לכך העובדה שזה היה תיכון יוקרתי שהיה קשה להתקבל אליו ולכן הגיעו אליו ילדים מסוג מסוים (קצת כמו כיתות המחוננים בהן הילדים שלי למדו).

אבל מצד שני, הנערים האלה לא גרו קרוב אליי – אף אחד מהם לא היה במרחק הליכה. אז למרות שהיינו חברים טובים בזמן הלימודים, לא כל כך נפגשנו בשעות הפנאי.

ואחרי שנתיים (ט-י) המשפחה שלי עברה מבת ים לירושלים ואני עברתי לבית ספר חדש שם לא ממש השתלבתי. לא שהייתי בודד לגמרי – היו לי כמה חברים – אבל  לא הרגשתי שמדובר בחברים "טובים" כמו בעבר. במקביל ניסיתי לשמור על קשר עם החברים מהתיכון הקודם (אני זוכר כמה שיחות טלפון ארוכות…) אבל זה לא ממש הצליח.

אחרי שנתיים בתיכון השני התחלתי ללמוד באוניברסיטה במסגרת העתודה. באופן טבעי התחברתי עם כמה עתודאים אחרים שאחד מהם הפך לחבר טוב שלי. בהמשך הצלחתי להתחבר גם עם כמה סטודנטים שלא היו עתודאים.

כשהתגייסתי לצבא הייתי בקשר בעיקר עם העתודאים שלמדו אתי ובמיוחד עם אותו חבר טוב שהפך להיות השותף שלי לדירה במשך כשלוש שנים. מזמן לא לא הייתי אתו בקשר – ככל הידוע לי הוא גר כבר הרבה זמן בארה"ב.

במהלך התקופה פגשתי את עננת שהפכה להיות החברה הטובה שלי (והרבה יותר מזה) לכל השנים הבאות.

הייתה לנו גם חבורה של כמה חברים מהיחידה ומיחידות קרובות. אני זוכר מפגשים וטיולים… אבל גם החבורה הזאת התפרקה לאחר שהשתחררנו מהצבא.

ואז רכשתי חברים מהעבודה, וחברים אחרים מהעבודה שאחריה וכן הלאה וכן הלאה.

בכל פעם ניסיתי לשמור על קשר עם החברים מהעבודה הקודמת אותם כבר לא פגשתי כל יום. זה החזיק מעמד תקופה מסוימת אבל דעך. נשארו "חברים בפייסבוק" וחברים איתם אני מדבר פעם בשנה ביום ההולדת (אני מתקשר אליהם).

יש לי גם חברים מהבלוגיה של תפוז איתם אני נפגש מפעם לפעם, אבל לא הרבה וחברה אחת מלפני הרבה שנים שאותה אני בקושי רואה.

הייתי רוצה שיהיו לי חברים כמו שיש לאנשים אחרים שאני מכיר – כאלה שנפגשים הרבה, נוסעים לחו"ל ביחד, מזמינים זה את זה לחגים ולשמחות – אבל זה לא ממש הולך לי ואני לא באמת יודע למה. האם משהו אצלי לא בסדר?  אני יודע שאני בן אדם סגור יחסית אבל אני חושב שאני גם  בסך הכל נחמד וידידותי.

כנראה שאני כבר לא אשתנה…

בתקווה לימים רגועים בהרבה.

והרשומה המומלצת היא  – לקחנו חודש – ימים אחרונים – בבלוג של CHIC